17 דצמבר 2013




























אורחות לרגע, מחטטות, מציצות, נפעמות, קונות, נוצרות, נרגשות. 
הכל שונה כשבאים עם ג'וסנה, היא מכאן, כולם מברכים אותה לשלום, 
זאת כף היד שלה, סל הקניות הפרטי שלה, זה שמתקפל לקטן קטן בתיק האישי.
אצלו היא קונה את תה התפוזים הזה וכאן את נייר האפיה, פה רק את הסארים בשביל העוזרות וכאן סנדלי עור לבית, שימי במים וצעדי איתם קצת, היא אומרת, זה יתרכך. אל מוכר הדלעת המסוכרת היא מיישירה מבט כועס על המחיר האסטרונומי של 3 ש"ח שדרש מאיתנו, כאילו שהיא לא יודעת את המחיר האמיתי.
"Welcome to India", צועק לנו איש אחד גרום ובסיבוב הבא מזמין לחנותו לראות פשמינות. 
אנחנו מפה, לא ???
כמו תיירות ההולכות אחר הדגל, אפשר להביט סביב ולהעלם, אל תוך הבתים המרגשים, ההמונים הצועדים, העסוקים, המקשקשים, הדוהרים.
אנחנו צועדות אחריה בשורה, חוקרות, בוררות, בודקות...כאילו שלא היינו כאן מעולם.
בכף היד הזאת, לא היינו.
את הסל הזה עוד לא בדקנו.
"Welcome to Pune"