14 יוני 2015

"החתונה" או "בואי כלה אדומה".


 
 
 
 
 
Love marriage הם אומרים, אני לא ישנה כבר שבועיים, חושבת על זה שמכריחים להיות עם מי שלא מכירים, לעבור אחרי שנים בבית ההורים - בית מוכר, אהוב, מקום מיבטחים. לעבור לבית אחר, קסטה אחרת, שונה, לא מוכרת. שנת חסד הם מזכירים, תלמדי את השפה החדשה ואת כל התבשילים של אמא שלו. המזוודה האדומה מחכה שם בצד למחר. אחרי החתונה היא עוברת לפלנטה זרה לא מוכרת. תרגעי, הם אומרים לי, הם מכירים מימי התיכון, הם אוהבים, זה לא Arranged marriage, אל דאגה, זה היא בחרה. אני מביטה בטקס המנדי, כל החברות, הדודות, השכנות, באות ומשתתפות בטקס, "טקס הכבלים". המקסימה הזאת יושבת בחדר קטן לצד המעוטרות ולה 2 מעטרות משלה. במשך 4 שעות היא עוטה על עצמה את השלשלאות הצמחיות הללו, עמוסות מוטיבים, ברכות, סימנים, סמלים: להרמוניה, לזוגיות טובה, לבית חדש ואהבה טהורה, להצלחה וקירבה. שם בינות לכל הסממנים מחביאים את שמו של הבעל, שיתקרב, ישחק, יחפש וימצא. וליבי, ליבי כואב. הכל משחק שכזה. היא תיקח איתה את כל העיטורים והסמלים אוחזת במזוודה האדומה ותצא לעולם חדש. אנחנו מביטות בתדהמה בעיטורים, ביופיו של התיכשוט הזה, המריח כל כך, הלא מאפשר לזוז, עד שיתייבש ואז יחרט בעור ובזיכרון עד ל....... עד שיתפורר ולא ישאר יותר, הקסם של "אגדת החתונות".
חפשי את הסמלים שבפנים...

אנחנו האורחות בטקס המינדי

היד של הבת שלי עם מינדי

וכמו בכל החתונות המוכרות לנו, יש רצף טקסים. מסתובבים סביב האש 7 סיבובים, ממלמלים, העשן ואבקות הצבעים צורבים את העיניים ויש את אלה ששוברים כד חרס "הוא יחפור עד מתחת לאדמה להביא את האושר בשבילה" אומר הדוד הזקן החייכן.
כד החרס שנשבר

והיא נראית כל כך יפה, עוד שניה קורסת מעומס המשקל, שרשראות, ופרחים ועוד פרחים ובדים וסארי אדום רקום לעייפה ברקמת זהב צפופה, כבדה, וטיקה ועגילים ונזם וצמידים, המון צמידים, עשויי צדף, שלא ישברו כל כך מהר, צריך לענוד אותם שנה. הסימטריה חשובה, בדיוק אותו הדבר, בכל צד....ו... ו... תחזיקי מעמד, בתוך כל העשן הזה, בתוך הסרט הבוליבודי הזה, בתוך עשרות לחיצות הידיים וקבלות הפנים, עוד דף אחד מתוך ההזמנה ששלחתם. הזמנה שהיא ספר, בתוך קופסה, אדומה, מעוטרת, כל דף והשעה היעודה, כל דף והטקס שלו והחוויה שלו. ואני עייפה.
 
הכלה העמוסה לעייפה

החתן והכלה וכל הפרטים

ובקבלות הפנים, הם עומדים, מחייכים, כולם עוברים, לוחצים ידיים ומצטלמים, אלוהים. כמה קשה. כמה מבחנים. כמה בדיקות וטסטים קטנים, גדולים. "אני בסדר" היא מתקשרת לדווח, "הכל בסדר", כמו מן סיסמא שכזאת המהדהדת בראשי עד עצם היום הזה.
ואת האולם בוחרים, מדקדקים, העשירים מרחיקים עד טירות של מהרג'ות ומבצרים נפלאים. לוקחים את כל המשפחה, הקרובים, השכנים. מטיסים את כולם ומשכנים, באותו המבצר שהוא גם מלון. במשך 4 ימים חוגגים, שוב קבלות פנים, האחת בבוקר והשניה לצהריים השלישית טקס לצד הבריכה רווי פרחים אדומים וצהובים. לכל אחד הסארי המתאים שבחרנו, קנינו ותפרנו כבר לפני ימים רבים.
 
האורחים באים לחתונה במבצר

אחד מהטקסים לצד הבריכה

והקישוטים, כמו העגילים וההזמנות, כמו קישוטי המינדי והבדים. עמוסים, רווים, מטופלים בכל צעד ושעל. שרשראות של יסמינים תולות על החלונות, שתביטי בהשתקפותך מבעד לארלקינו. כדורי פרחים תלויים ממעל. עלי כותרת פזורים, ריחות על ריחות של שמני יסמינים.
 
החלונות עם שרשראות היסמינים

שרשראות יסמינים

הצד השני של הבריכה, החופה!

ובסופה של העלילה, יש טקס "ההליכה", "הפרידה", ה.....כולם נפרדים, מחבקים, מנשקים, מנפנפים לשלום, מברכים....והכלה האדומה, מעוטרת זהב, הולכת לפלנטה האחרת, מצטרפת אל עולם הנישואין. "תכף היא תשוב", מספרת לי דודה אחת פחוסת אף וחייכנית, "ככה זה".
 
הכלה האדומה נפרדת.

הכלה האדומה נכנסת למכונית

אז, אני והעצב האדום הלכנו הביתה לשלום.
 
עוד דקה הולכים. לצד עלי כותרת של פרחים.

 
חיבור של 3 חתונות על 3 חתונות.

22 מאי 2015

ביקור אצל הגברת הזקנה.

יד אלוהים נוגעת בבתים. פרק א' - ביקור אצל הגברת הזקנה.

יד אלוהים נוגעת בבתים. פרק א' - ביקור אצל הגברת הזקנה.
רחוב ארוך ורחב מקושט עצים, מעוטר בגדרות ברזל ,עמוס ריץ ורץ של ריקשות קטנטנות נוסעות הלוך ושוב סוגרות/פותחות. מרעישות. מזהמות. מצפצפות בקולי קולות, שם, שם הלכנו לפגוש את הגברת הזקנה.
הרחוב ממנו נכנסים אל הבית
דלפין, חברתי הצרפתיה הורדרדה, העדינה, המתוקה, אמרה שהיא כאן. יושבת ומחכה, מאחורי מקצב הגדר, צמחים מטפסים בני 100 שנים, שומרים עליה מדרקוני הרחוב האמתנים, יורקי האש ומפיצי שחורות ומאבירי הממלכות השכנות המאיימים לטרוף אותה.
הגדר של בית הגברת הזקנה
שם, שם, בין מקצב עמודי הגדר, נפתח השער העצום, כבד, חורק שיר בריטי ישן נושן, לא רואים אותה מכאן, רק גינה או זכר לסביבה מתוכננת להפליא, מדויקת, סימטרית, לא עוד. הכל פרץ את גבולות הזמן, המקום והתיכנון ומקבץ גנני החצר כבר אינם שם להתערב. עכשיו זה פיראי, עוד דקה וזה כבר ג'ונגל.
הגן והשער הנעול
על השביל פסענו, אני ודלפין, מסוקרנות, פוערות זוג עיניים נוצצות, מחכות, בודקות. ורק שיר האבנים הקטנות הניזרקות תחת רגלינו, מלוות בחצוצרות הריקשות מרחוק, רחוק.
השביל המוביל
דלפין, צבטתי אותה, תראי ! זוג עיניים שחורות מבריקות מביטות בנו בשלווה תהומית, אין סופית, יותר מ 100 שנים מביטות בעוברים ובשבים. מסוקרנות, מחכות, בודקות. יש לו לבודהה הזה ספר אורחים ענק המשמש לו במה, הוא כותב אותו עבור הגברת הזקנה, מי בא ומתי ?, קצב הכניסה ההולך ומדלדל כמו גם עוצמת הצעדים ורצף הנגינה בינות לעלים. אט, אט הראיה נחלשת, והפוקוס לא ממש ברור, כמה צללית וכמה צמחיה ? מי בא ומי ההולך ? ואולי זאת רק הרוח וסימפונית הריקשות ?
רמזים
באיזה דלת ניבחר להיכנס, מי מביט ? ומאיזה חלון צופים עלינו ? מהם יש המונים, הם מתרבים, כבר 100 שנים.
מתקרבים, רעש עלים מתפצפצים
עוד טפח
יש נגינה חדשה באויר, שקט, דממה, רק קצב העיטורים, התחרה בגגות, קימורי החלונות, המרזוים והחלוקות, יופין של הזכוכיות והפתיחות השונות.
עוד טפחיים
הפינה
היא כל-כך מקושטת, מיופיפת לא רק לכבודנו, היא כבר יושבת וממתינה 100 שנים. עם הכתר שחותך את השמים והעדיים המסתלסלים, כבדה, גדולה ומתמשכת. עצובה, בודדה הנותנת לזמן לחדור דרכה. מתחבאה אט, אט בינות לצמחיה המשתוללת, כבר לא רואה מהחלונות את אותו הנוף, אפילו לא את קצות השער החדים, המכוונים אל השמיים כמו צבא השומרים.
המקומטת
היא מתקמטת, חושפת רבדים, רבדים, שכבות של שנים רבות. של מכרות מכאן, עיטורים משם. העיניים שלה עייפות, נכבות, עדיין מסוקרנות, מחכות, בודקות.
להתראות
הגברת הזקנה הגישה לנו 100 שנים על מגש בעל 3 קומות, יפיפה, מרגש, עם עשרות סוגי סנויצ'ונים בעשרות טעמים, כמה מהם עם מלפפונים, משולשים, מרגשים. קומת בסיס, עמוסת נשפים, קוקטלים וארוחות חגיגיות, הקומה מעל מארחת אותנו איתה בזמן בזה, הזמן שלה. בקומה האחרונה יושב הבודהה פשוטות הידיים לשמים "מה נכונו לה בימים הבאים". אנחנו עזבנו עם טעם נדיר, שנרצה שוב, לגעת לדעת והיא שם. נעצה בנו מבט בגב בעיניים נעצמות, מסוקרנות, מחכות בודקות. עצוב היה להשאיר לבד, אותה ואת מתעד הכניסות שחור העיניים.
הזקנה היפיפיה במלוא תפארתה לקחנו איתנו את הטעמים, שלושת הזמנים והמנגינה לעולמים.
אני ודלפין.
והגשנו לכם, על מגש 3 הקומות סנויצ'ונים.
היי שלום הודו הקסומה.

 

28 ינואר 2014

מקדשים אדומים מעשנים מדורגים אל השמיים מעלה מעלה, מיסתוריים, ארכאים, זרים, יוצרים פלנטה אחרת, משמיעים מקצבים אחרים, חדשים לעין ולאוזן....

קאסטת יוצרי הלבנים האדומות, חיים לצד, על, מתחת ואת עבודתם. יוצרים לבנים, עוד ועוד ועוד ...שורות, שורות, ישרות, מקבילות....פאטרן אין סופי של דגמים חוזרים, מה עוד אפשר לעשות עם לבנים ??? והם חתומים ורכים, נימוחים כשנוגעים.      אז בונים תנורי ענק, מהחומר עצמו, מהלבנים ושמים עצים ומבעירים לשעות ולימים. תנורי הענק המקדשיים האלה נראים כל כך שונים, מעולמות אחרים, מאגדות רחוקות מזמנים לא מוכרים. עולים אל השמיים מדורגים, מדורגים, פרמידות עתיקות. וכך העשן יוצא מהסדקים, לבן, לבן על רקע אדום, אדום כל כך נכון, כל כך מרשים, עוד דקה ואתפלל, קרובים לאלוהים,   ש ק ט .       הסדר הזה, מנגן, כמו להיכנס לשיר.    יש מקצב, ויש כילים שונים כאלה שמקישים, ושמצלצלים שמזמזמים ויש שמפסיקים, ה פ ס ק ה.      שם אפשר לעמוד, כה אמרו הסינים, הנשימה בשיר היא הרגע החשוב ביותר.              ושם מביטים בך.    כל כך הרבה זוגות עיניים, לבן, לבן על רקע אדום, שמלמלות צבעוניות, ילדים, המון ילדים, אישונים המומים מרצדים, כולם יוצאים מהחדרים הקטנטנים מהלבנים האדומות, והם       ש ק ט י ם מביטים.     כמו הנשימה בשיר, שקטים, מביטים.      ניסיתי לא להפריע לקצב, לא לקלקל את השיר, שיר נושן, ניגון עתיק בין 2000 שנים, אולי יותר?  באתי והלכתי והשיר ממשיך שם לנגן והעיניים חזרו להרי אדום והעשן מיתמר מעלה מעלה דרך המדרגות העולות מטפסות אל השמיים.